ניהול אויר ורזרבות בצלילה/ בריאן הנסן
על ניהול אויר ורזרבות בצלילה
אין שאלה שישראלים בחו"ל שומעים יותר מ"מה עשית בצבא?” המלווה מיד ב"הרגת מישהו?” המטריד מאוד. וכשמכר שלנו מגלה עניין בצלילה, מהר מאוד תצוץ השאלה "נגמר לך פעם האויר?”. העניין המטריד הוא שכששוחחתם עם מישהו על נהיגה, לא עלתה אף פעם השאלה "תגיד, נגמר לך פעם הדלק?” אז אני אשאל. נגמר לכם פעם הדלק? לא, אני לא מתכוון ל"נדלקה המנורה" או מחוג על "E”. על אמת. לא אוטו מגמגם. אני מדבר על "לא נוסע", “לא זז". 
יש מי שמחייך כרגע, אולי כי הוא עצמו הדביל ואולי זה החבר הזה שכל הזמן מפקשש. ותמיד מדובר ברכב חברה… אבל זה ממש לא משהו נפוץ. תחשבו על גמר אויר. כמה מקרים כאלו עולים לכם לראש? בעיקר למי שכבר עשה איזה 50 צלילות. אבל בואו נשווה רגע את כמות השעות בחיים שעברנו במכונית. כמה נהגים אתם מכירים? בכמה "שעות הגה" מדובר? כמה קילומטרים? טונות של דלק? תחשבו אפילו ליום אחד – כמה נהיגה יש סביבכם? וכמה צלילה? כמה שעות מים יש לכם? לחלקכם – אין אפילו ניסיון מקביל למינימום שיעורי הנהיגה הנדרשים בשביל טסט. לחלקכם יש ניסיון של טסט רביעי. ולחלק קטן יש אלף שעות מים ויותר (חצי שנה של נהיגה לעבודה והביתה בפקקים) – ועדיין, גמר אויר נפוץ הרבה יותר. רק שאם נגמר לי הדלק, המחיר יהיה לתפוס טרמפים עם אנסים באמצע הלילה, 100 ק"מ לכל כיוון בסופת שלג בלב המדבר. ובצלילה? אפשר גם לתפוס טרמפ. וזה באסה – גדלתי במושב אז לתפוס טרמפים זה בערך כמו לאכול – פעם אפילו תפסתי טרמפ שהיה ממש מוזר – כעבור כמה שנים גיליתי שהנהג הוא הרוצח הסדרתי הראשון בישראל. אבל לא חשוב. יהיה גם ממש באסה לגלות שגם לאיש הנחמד שנתן לנו טרמפ נגמר פתאום הדלק…
משהסכמנו שזה ממש מגוחך שיגמר לנו האויר בצלילה, נשאר לנו להבין איך לנהל את האויר שלנו בצלילה (זה מסר די חשוב – אז הוא יבוא בקצרה בהתחלה למי שלא בא לו על החפירות שלי). לשם כך אני אסביר על צריכת אויר בצלילה, פתרונות למצבי גמר אויר, תכנון רזרבות ועל הדרך – טעויות נפוצות של צוללים.
- יש לוודא שמתחילים לחזור עם מספיק אויר כדי לצאת מהמים עם 40-50 באר לפחות
- זכרו – יכול להיות שמד הלחץ מראה יותר ממה שיש
- זכרו – בלחצים נמוכים יכולה להיות בעיה לנשום
- אפשר לנהל אויר בעזרת חוק השליש – אחרי שניצלנו שליש מיכל מתחילים לחזור
- עלינו להקצות מספיק אויר לביצוע עליה מלאה בהנשמת חבר. זכרו – מהלחץ אנחנו ננשום יותר
- תרגלו מיומנויות לעתים קרובות
צריכת אויר בצלילה
נתקלתי כבר בצוללים שצוללים עם נייטרוקס "כי יש בזה יותר חמצן, אז זה משפר את צריכת האויר שלי". רק שאין לזה קשר. הגוף שלנו קובע את קצב ונפח הנשימה על פי כמות ה-CO2 בדם. יותר CO2 – נושמים יותר. כמה באמת נושמים? בואו ניקח נתונים של אדם במנוחה. אדם במנוחה נושם בד"כ 12-18 נשימות בדקה. זה גם קצב הנשימה של צולל ממוצע בהיותו במים. אמנם צלילה היא פעילות מעט מאומצת, אבל ההבדל מתבטא לרוב בנפח הנשימה, אולי בגלל תחושת המלאכותיות של הנשימה. רובנו למדנו שהריאות מחזיקות שישה ליטרים של אויר. 
שישה ליטרים זה ממש טיפה יותר מנפח האויר המירבי שגבר יכול למלא בריאות, ולא מה שקורה בנשימה טבעית. ריאות מלאות לחלוטין זה קצת יותר מארבעה ליטרים אצל נשים. בפועל, כמות האויר המירבית שאנחנו יכולים להחליף בנשימה אחת הוא כשלושה ליטרים אצל נשים – וכארבעה וחצי ליטרים אצל גברים. זו הסיבה העיקרית שלנשים יש צריכת אויר טובה יותר… בפועל,במנוחה, גם גברים וגם נשים מחליפים כחצי ליטר של אויר בכל נשימה. אפשר לומר שלנשים יש RMV (נפח נשימה לדקה) שהוא קטן יותר.
קצת מתמטיקה…
מה זה RMV? קחו צולל בזמן שתיית בירה. נקרא לו ג'ורג'. ג'ורג' נושם 15 פעמים בכל דקה, ובכל נשימה הוא מחליף חצי ליטר של אויר. ה-RMV שלו הוא 15X0.5=7.5litre/minute. כל דקה הוא צורך שבעה ליטרים וחצי. אם הוא ינשום ממיכל 12 (יש בו 11 ליטרים!) שדחוס ל-200 באר (זה יוצא 2200 ליטרים), המיכל יספיק לו לכמעט 5 שעות (2200/7.5=293 דקות) על פני המים. טרם הבנו למה הצוללים מהתיאוריה נושמים ממיכלים על פני המים, אבל שיהיה.. לפי מה שג'ורג' למד בקורס הצלילה שלו, אם המיכל שלו מספיק לחמש שעות על פני המים, זה יספיק לשעתיים וחצי בעומק עשרה מטרים. זה כי הלחץ שם גדול פי שניים מאשר על פני המים, אז ג'ורג' צריך פי שניים יותר אויר כדי למלא את הריאות. ובשלושים מטרים, המיכל יספיק לו לשעה ורבע, שזה רבע מהזמן שהוא מחזיק על פני המים. כי הלחץ גדול פי 4, אז ה-RMV שלו גדל פי ארבע. הוא עדיין נושם 15 פעם בדקה, אבל כל נשימה היא 2 ליטרים, ולא חצי. שעה ורבע?! זה אמור להשמע לא הגיוני. זה כי במים אנחנו לא במנוחה מוחלטת, ואנחנו גם לא נושמים באופן טבעי. ההבדל העיקרי הוא בנפח, או עומק הנשימה. אז ג'ורג' יכול למדוד את צריכת האויר שלו כך:
- לרדת לעומק קבוע – נניח 10 מטרים – שזה לחץ של שתי אטמוספרות
- לרשום כמה אויר יש במיכל – הכי מדוייק שאפשר
- להמשיך לשמור על העומק שנקבע, למשך כמה שיותר זמן. אבל 10 דקות זה מספיק בדרך כלל.
- בסיום המדידה, לרשום כמה לחץ נשאר במיכל.
- חישוב נפח האויר שנשמנו: לשם כך עלינו לדעת מהו נפח המיכל שלנו. המיכל הסטנדרטי מכונה בטעות "12” – אבל יש בו רק 11 ליטרים, וגם זה בערך ומשתנה מדגם לדגם. נניח שג'ורג' רשם 160 אטמוספרות בתחילת המדידה. בסיום המדידה, ג'ורג' רשם 128 אטמוספרות. זאת אומרת, שג'ורג' צרך בסך הכל 32 אטמוספרות ממיכל 11 ליטר – אז אם נכפיל 11X32, יצא לנו 352 ליטרים שננשמו במהלך עשר דקות בעומק של עשרה מטרים.
כך שבכל דקה ג'ורג' נשם 35.2 ליטרים, ומאחר והוא שהה בלחץ סביבתי של שתי אטמוספרות – נחלק בשתיים והנה לנו נתון קבוע – צריכת האויר של ג'ורג' היא 17.6 ליטרים לדקה. בואו נקרא לזה "18” ליטר.
ג'ורג' יודע שהוא נושם 18 ליטרים לדקה. זהו ה- SAC – צריכת אויר על פני המים, של ג'ורג'. בעומק של 30 מטרים, ארבע אטממוספרות, ה-RMV של ג'ורג' יהיה 4X18=72litre/minute. ובארבעים – 5X18=90. אז בפועל, לכמה זמן יספיק המיכל של ג'ורג' בעומק של 30 מטרים? במיכל "12” ממוצע יש כ-11 ליטרים, ו-200 אטמוספרות. זה אומר 2200 ליטרים של אויר. אם כפי שחישבנו, ג'ורג' נושם 72 ליטרים בדקה, המיכל יספיק לכ-30 דקות במים (2200/72), שזה לא מעט. SAC ממוצע בצלילה נחשב כ-20 ליטרים לדקה. מהניסיון שלי, מה שנחשב לצריכת אויר "טובה", לרוב אצל צוללים מנוסים, זה 10-15 ליטרים לדקה. אתם מוזמנים בהחלט למדוד מהי צריכת האויר האישית שלכם. למה זה חשוב, נבין בהמשך. העניין הוא, שזה נעשה מעניין כשאנחנו מודדים צריכת אויר במאמץ.
מדידה כבסיס לתכנון ותרגול כדי להשתפר
כדי למדוד צריכת אויר במאמץ, פשוט נמדוד עשר דקות נוספות (שוב, כל זמן מדידה, כל עומק, כל גודל מיכל – אבל אנחנו מכוונים לכמה שיותר אטמוספרות, בכמה שיותר זמן, בשביל מינימום טעות מדידה) כשאנחנו מתקדמים בקצב קצת יותר מהיר. זה אמור לייצג מאמץ פיזי שלחלוטין סביר להתקל בו – כמו למשל צלילה נגד זרם. וכדי להפוך את זה לממש מעניין – מצאו לכם בטונדה, או אפילו אפשר להשתמש בקרעקית, הניחו עליה שתי ידיים, ותתחילו לדחוף בכל הכח. סביר להניח שלא תוכלו להתמיד למשך יותר משתיים-שלוש דקות. מדידה זו משמשת לייצוג צריכת אויר קיצונית – מה שנתקל בו במצבים של פאניקה, הצלה וכו'. במאמץ קל, נראה בד"כ עליה של פי 1.5-3 בצריכת האויר. במצבי קיצון, צריכת האויר תנוע בד"כ בין 60 ל-70 ליטרים לדקה, ולעתים אף יותר. מאחר וצריכת האויר האישית שלנו תלויה ב-CO2, יש משמעות גדולה לשני גורמים, בקביעת הגידול בצריכת האויר שלנו – הכושר הגופני שלנו (או יותר נכון – CO2 max) ודפוס הנשימה שלנו. לספורטאים יש יכולת פינוי גדולה יותר של CO2 מהגוף. כך שצריכת האויר שלהם עולה פחות במאמץ. לדפוס הנשימה שלנו יש גם השפעה על העניין – כפי שאמרנו, צריכת האויר לדקה היא פונקציה של קצב הנשימה ונפחה. בעומק נתון, תהיה השפעה גדולה יותר להפחתת קצב הנשימה, מאשר לנסיון לשחק בנפח הנשימה. אם במצבי מאמץ נקפיד על נשימות עמוקות ולא שטחיות, אמנם כמות האויר שנרוקן מהמיכל בכל נשימה תגדל, אבל פינוי ה-CO2 מהגוף יהיה יעיל יותר, ואנו נוריד משמעותית את ה-RMV שלנו, תוך כדי פתרון הבעיה. בנוסף, רמות גבוהות של CO2 מעלות את הסיכון לדקומפרסיה, הרעלת חמצן, ושיכרון מעמקים. ומעל לכל – פאניקה. עקרון העבודה הטוב ביותר הוא מניעה – הקפידו לנשום לאט. זה לא אומר "משמעת מים" – “אל תשתו כדי לחסוך במי שתיה" – תנשמו תמיד כמה שצריך. 
למרות שתתפלאו כמה מעט אתם באמת צריכים.. זוכרים 7.5 ליטרים לדקה? כמעט שעה וחצי בעומק של 30 מטרים. העניין ב"להקפיד לנשום לאט" אומר בעיקר להמנע ממאמץ. צולל בתחילת דרכו נושם כל הזמן רק כדי להרגיש את הוסת עובד. עם טיפה עירנות לעניין, אנחנו פשוט מקדישים לזה תשומת לב מפעם לפעם, עד שהנשימה חוזרת להיות פעולה טבעית, וזה משפר פלאים את צריכת האויר שלנו. אבל משם – להמנע ממאמץ. סידור נכון של הציוד – עם גרר מופחת והתאמת המשקולות, הן מבחינת משקל והן מבחינת פיזור המשקל, יאפשר תנועה חלקה וקלה יותר במים – אנחנו מפסיקים לריב עם "רגליים נופלות", קל לנו להשאר אופקיים, המאזן מנופח פחות ולכן דורש פחות משחק עם שינויי העומק, ומייצר פחות גרר. המיכל לא מרחף לנו מעל הראש (והברז לא דופק לנו בראש) כשחגורת הבטן סגורה טוב. ואה, כן – פחות גרר. סידור נכון של הציוד יפחית מאמץ. וכן הקפדה על איזון ציפה. ועבודת סנפירים יעילה. אז צריכת האויר שלנו משתפרת, ומעבר למובן מאיליו שזמני התחתית שלנו מתארכים, עולה הבטיחות בצלילה, ואנו נחשפים באמת לתחושת השלווה בעולם התת מימי. ועם זאת, אנחנו יותר פנויים מנטאלית לקבל רמזים מקדימים באשר לצרות שעתידות לקפוץ עלינו, או לזהות בזמן מצב חירום שמתרחש לבן הזוג. הנשימה הרגועה יותר מאפשרת לנו קרבה רבה יותר לבעלי החיים. כמו צב שניסה פעם לקלף לי את הלוגו מהחליפה… כמו כן, אם אנחנו מקפידים להמנע מתנועה מיותרת, מהירה או אגרסיבית – הדבר מגדיל את האמון של בעלי החיים בנו. הריכוז המוגבר מסייע לאתר בעלי חיים קטנים ומיוחדים כמו סרטנים שונים, חשופיות וסוסונים. ועם היציאה מהמים, אנחנו טעונים מחדש באנרגיות, ולא מרגישים שעכשיו צריך להתאושש..
תבדקו את זה. תמדדו את צריכת האויר שלכם במצבים שונים. אגב, מי שמחשב הצלילה שלו מראה עומק ממוצע לצלילה, יכול לחשב צריכת אויר בדרך נוספת – רשמו את לחץ המיכל בתחילת הצלילה ובסיומה. הכפילו בנפח המיכל ע"מ לחשב כמה ליטרים ננשמו במהלך הצלילה, וחלקו בזמן הצלילה הכולל כפי שמופיע בלוג. השתמשו כעת בנתון "עומק ממוצע" כפי שהתשתמשנו קודם בעומק המדידה. לפי שיטה זו נקבל ערך מייצג יותר, אך כזה עם פחות מידע של צריכת אויר במאמץ משתנה. כמו כן, עם כניסתנו למים המיכל מתקרר ואנו יכולים לצפות בהפחתת לחץ אפילו של עשרים אטמוספרות עם הכניסה למים. לכן, יש לחכות מספר דקות בכניסה למים לפני שרושמים את הלחץ בתחילת הצלילה.
המלצתי לצוללים היא לשפר את הכושר – זה נהדר בחיי היום-יום וזה מעצים לנו את הצלילה, זוזו במים כמה שפחות, נשמו לאט. וזכרו – ב"כוכב אחד/שניים" לומדים סה"כ מעט מאוד – זה לא יותר מכרטיס כניסה לעולם הצלילה. יש עוד כל כך הרבה לצולל לדעת על תיאוריה וטכניקה – ואלו כלים שעליו לרכוש כדי להיות צולל טוב יותר.
קצב עליה בצלילה
קצב העליה המירבי המומלץ בצלילה הוא תשעה מטרים לדקה. למען האמת, זהו קצב מהיר יחסית. מרבית הצוללים אתם אני מתרגל קצבי עליה, מתקשים בביצוע עליה בקצב זה. מצד שני, כשאני עובר על פרופילים מהמחשבים של צוללים אחרי אירוע כזה או אחר, אני רואה שצוללים רבים עולים, מחוסר שליטה או מודעות, בקצב מהיר אפילו יותר מזה במים רדודים. אבל עלינו דווקא להאט קצבי עליה ככל שאנו מתקרבים אל פני המים, ויש גם מחשבי צלילה רבים שמתוכנתים ככה. מכירים את "קצב הבועות הקטנות"? אם תעלו לפיהן, המחשב לא יפסיק לצפצף. זה שריד לימים בהם דיברו על 18 מטרים לדקה כקצב עליה, והסיבה שהוא נקבע בכלל לא קשורה לפיזיולוגיה. אם צללנו עמוק מתשעה מטרים, עלינו לבצע חניית בטיחות בת שלוש דקות בעומק של כחמישה מטרים. אני אישית מאמין בחמש דקות לפחות אם עברנו עומק של 30 מטרים. 
אם אתם נוהגים לבצע חניית עומק, אתם יכולים להוסיף אותה לחישובים שלכם – אבל אני לא בעד. אם חרגנו מזמני התחתית המותרים, או אם מת לנו המחשב, ניאלץ לבצע חניות דקומפרסיה בחירום. בואו ניקח עליה מעומק של 30 מטרים – העליה מעומק של 30 מטרים תיארך כשלוש דקות, ונשהה 3 דקות בחניית הבטיחות. איך נחשב את כמות האויר הנדרשת לנו לעלייה? אם מדובר בקצב עליה אחיד, נוכל פשוט לחשב לפי עומק ממוצע – ז"א שלוש דקות בעומק של 15 מ' ישקללו את צריכת האויר המשתנה במהלך העליה, ולהן נוסיף שלוש דקות בעומק של חמישה מטרים. אפשר גם לחשב לפי שלבים, נניח ממוצע עד לחניה, ממוצע בעליה אל פני המים, ואם נדייק, לפי 9 מ' לדקה, העליה תיארך 3:20 דקות, אבל בואו נזרום. נניח שיהושפט קרא את השורות האלו, והחליט למדוד את צריכת האויר שלו. יהושפט כבר צבר איזה 70 צלילות, וצריכת האויר שלו עומדת על 15 ליטרים בדקה. שלוש דקות ב-15 (עומק ממוצע בעלייה) ושלוש ב-5 יגיעו ל-171 ליטרים. שזה קצת פחות מ-16 באר. אז השאננים יגידו ש"אין שום בעיה להתחיל עלייה עם 20 באר במיכל!”. נבחן טענה זו בהמשך.
ציוד צלילה
יש כמה נקודות שעלינו להבין על ציוד הצלילה שלנו. נתחיל בחליפה – זו נדחסת ככל שאנו מעמיקים, ואנו מאבדים ציפה. עוד על כך בהמשך. כעת, אני רוצה להתייחס בעיקר למערכת הנשימה שלנו. דרגה ראשונה של וסת תהיה מוגדרת כ"מאוזנת" או "לא מאוזנת". וסת מאוזן יתן לנו לחץ ביניים של 10 באר מעל ללחץ הסביבתי. תכלס זה אומר שהוא יתן לנו אויר בצורה יציבה ורציפה בכל עומק. גם בכל לחץ מיכל, כמעט. כשלחץ הביניים יורד מתחת ל-10 באר (מעל ללחץ הסביבה) יהיה לנו ממש קשה לנשום. בעומק של 40 מטרים, המיכל יהיה ריק למעשה כשהוא יעמוד על 5 באר. עד אז נוכל לנשום, אבל כבר מאזור ה-15 באר יהיה לנו קשה לנשום. עם וסת לא מאוזן, לעומת זאת, מאמץ הנשימה שלנו יגדל ככל שירד הלחץ במיכל, והדבר בהחלט יורגש כבר באיזור ה-50 באר, ובלחצי מיכל כאלו, לא תמיד הוסת יוכל לתת לנו אויר בצורה מספקת – תלוי כמובן במאמץ, עומק, ותחזוקת הוסת. פינג! הנה סיבה אחת לרזרבה.
מד הלחץ – מדי לחץ מתיישנים ומזייפים. כמה פעמים התלהבתם שקיבלתם 260 באר במיכל? לא, לא פינקו אתכם – אלא הביאו לכם מד לחץ דפוק…. לפעמים הסטייה תגדל ככל שהלחץ גדול יותר, אבל עדיין – אפס זה אפס. ולפעמים, האפס מזייף – מד הלחץ אינו מחובר כלל למיכל – והמחוג מצביע על 10-20 באר. העניין הוא שהצולל לא תמיד שם לב לכך. יש לי וסת מאוזן ואני מתחיל עליה עם 30 באר במיכל – כמו שראינו, זה מספיק לצורך העניין – אבל בפועל, מדובר רק ב-15, כי מד הלחץ מזייף – ובעוד רגע אני אתחיל לחוות נשימה קשה, בגללה יהיה לי קשה לעלות ב-9 מ' לדקה, ופ-ת-א-ו-ם אין לי בכלל מה לנשום. 
כי מד הלחץ שלי מזייף. קחו בחשבון שה-10-20 באר האחרונים הם פיקציה – בעיקר בדרישה מוגברת, כמו למשל הנשמת חבר. אז השאננים התלהבו מרזרבה של 20 באר? תיכף אני אמשיך לפרק את זה – אבל בואו נסכם בינתיים על 30-40 באר לפחות, משיקולי ציוד.
פתרונות למצבי גמר אויר
גמר אויר נתפס לרוב כטעות מתגלגלת של הצולל, שלא מנהל את האויר שלו נכון. אך ייתכן גם מצב שאויר יגמר בצורה פתאומית כתוצאה של תקלת ציוד כמו פריפלו, זרימה חופשית של אויר מהדרגות השניות. זה יכול להגרם לוסת לא מטופל, במים קרים מעשר מעלות, או כמה תקלות נדירות בדרגה הראשונה. זה עלול להגרם גם לצוללים שנוהגים לצלול עם אוקטפוס מתנפנף וקרבה לקרקעית – הצולל חורש את החול עם האוקטפוס שלו וממלא אותו בחול שגורם לבריחת אויר. אנא מכם, תכבדו את עצמכם בסידור ציוד נקי ומינימלי. ותהיו עירניים לסביבה. לפעמים גם צינור לחץ נמוך (או גבוה) יכול לפרוץ גם ללא התראה מוקדמת, וגם או-רינגים, אך הם לרוב ירמזו לנו בדליפה קלה, מלבד בווסתי יוק בוגדניים, שלפעמים מתחילים לגלות בעיה רק בלחצי מיכל נמוכים. כל אלו עלולים להביא לגמר אויר קטסטרופלי תוך דקות בודדות, או להפוך דרגה שניה לכזו שלא ניתן לנשום ממנה. מצבים אלו עלולים גם לגרום לבהלה (או תבהלה, המילה התקנית והטריה להיסטריה) וכתוצאה מכך, לתאונת צלילה.
גורמים נוספים עלולים להביא למצבי גמר אויר מדומים, שהצולל בטוח בקיומם ומגיב בהתאם לפי דרכו, ובהם: ברז מיכל שאינו פתוח מספיק או מסיבה אחרת לא מזרים די אויר, העמקה לא נשלטת עם ברז סגור וצולל שאינו מסוגל לאתר את הווסת שאיבד. הצלחת הפתרון תלויה במידה רבה בקור רוחו, ניסיונו ומיומנותו של הצולל. פעמים רבות אני שומע צוללים מתפארים אחרי תאונה "אני הייתי עושה ככה וככה ופותר מיד את המצב. מה הבעיה?” נכון, תמיד יש פתרון לבעיה. אבל סובייקטיבית, לא תמיד הצולל מסוגל לכך. לכן חשוב שנהיה עירניים לאפשרות של תקלות, והפתרונות להם. אל תהיו שאננים. בדגש על הותיקים, אלו שמרגישים בנוח. גם אם לא נעשה תדריך לכל צלילה, בואו נעשה לפחות אחד בכל יום. זה עוזר להעמיד אותנו על המשמר. ובואו נתרגל מיומנויות בסיסיות לעתים קרובות – פעם בכמה זמן בצעו במים כמה תרגולות בסיסיות כגון מציאת וסת, הנשמת חבר, הסרת מסיכה, והשלכת חגורת משקולות על פני המים. ניפוח אוראלי של המאזן. הצלה.
מתי לאחרונה, אם אי פעם, ביצעתם תרחיש מלא של עליה בהנשמת חבר מעומק משמעותי? עליכם לזכור שבמצב חירום, רמת הביצוע הטובה ביותר שלנו, תהיה לרוב לא יותר מהרמה הנמוכה ביותר אותה אנו מראים באימונים. בואו נשאיר אותה גבוהה. בעיקר מי שאוהב לצלול עמוק וחשוף להשפעות שכרון המעמקים. פטורים מכך אלו מאיתנו שיודעים לנשום ללא וסת. כמו כן, הקפידו להעמיק יחד עם בן הזוג, שמרו על עומק זהה, ובצעו בדיקת תקינות זריזה שכוללת בדיקת דליפות. אל תתחילו צלילה כשהציוד מוציא בועות. וזה גם רגע מצויין להקדיש דקה לתרגולת כלשהי – אולי תגלו למשל שהאוקטפוס שלכם לא ניתן לשליפה. למשל, בפתרון המבריק של סגירת אבזם הבטן מעל האוקטפוס או לתקוע את האוקטפוס בגב, מאחורי הכיס וכל מיני פתרונות משוכללים למיניהם.
הנשמת חבר
עם ציוד צלילה סטנדרטי, הפתרון המועדף למצב גמר אויר הוא שבני הזוג ינשמו כל אחד מדרגה שניה משלו, שמחוברת לאותו מקור אויר. אני לא אדון בטכניקות ההגשה/לקיחה השונות, אלא בעליה עצמה. כמו כן, נושא בפני עצמו הוא ההיגיון מאחורי קונפיגורציות הציוד השונות – נקלס וצינור 2 מ', בפרשנויותיו השונות, אינפלייטור משולב ועוד. הצרה הגדולה היא שלעתים קרובות הצולל לא בודק תקינות לציוד שלו, או לא מייחס חשיבות ל"אוקטפוס" ואנו נגלה שזה אינו שמיש רק ברגע שנזדקק לו באמת. במצב זה, בצלילה בזוג, האופציה היחידה לחלוק אויר תהיה הנשמת חבר בחד-וסת, שזה "תורות" על דרגה שניה אחת, וזה על תקן "אל תנסו את זה בבית" מסיבות שונות. אז חשוב לפני כל צלילה לבצע בדיקת אטימות לשתי הדרגות השניות שלנו. 
מרגע שהשתלטנו על המצב, ושני הצוללים נושמים – זכרו, אין סיבה לפאניקה. אך במציאות, לרוב צוללים נוטים להלחץ במצב הזה – וצריכת האויר גדלה. פי 1.5 או יותר. צוללים רבים אינם מתורגלים בביצוע עליה ישירה במים כחולים, מה שיכול להגביר את המאמץ הגופני, וכן המתח הנפשי מחמיר את המצב. רבים מתורגלים בטיפול אגרסיבי למדי בבן זוג ללא אויר. כמדריך, טלטלו אותי כמו בשב"כ וזה לא יותר מנס שיש לי עדיין שיניים קדמיות, מתרגול הנשמת חבר כפי שלמדו אותה אצל צ'אק נוריס. אנא מכם, חסכו את האגרסיות והדרמה. זה בעיקר מלחיץ את המערכת. אך מרגע ששני הצוללים נושמים, עלינו להתחיל עליה אל פני המים. העליה צריכה להיות עניינית. זאת אומרת מהירה סה"כ, אך בלי לפספס מקדמי בטחון כמו קצב עליה תקין וחניית בטיחות. כלומר, אם אין לנו מה לנשום אז ברור שצריך להזיז את התחת למעלה. אבל זה בדיוק העניין – אפשר לצלול חורני ולבצע פעולות הירואיות של הצלת בן זוג או הצלה עצמית – אבל למה לנו? אנחנו יכולים להגדיר גבולות ברורים שבהם יש לנו יכולת ממשית להתמודד עם כל מה שקורה לנו במים. קוראים לזה להיות חכם.
אז מה בעצם נדרש מאיתנו כדי לעלות בהנשמת חבר בצורה בטוחה כששני צוללים מתחזרים על מיכל בודד? אויר. כמה? מספיק כדי להתאפס על עצמנו בעומק, לבצע עלייה ישירה וחניית בטיחות, ולצאת. בפועל, אני לא תולה הרבה תקווה ביכולת של הצולל הממוצע לעלות כל כח מהר ועדיין באופן נשלט, אז בואו נדבר על קצב עליה של 6 מטרים לדקה. זה אומר משלושים מטרים – חמש דקות. חמש דקות בעומק ממוצע של 15 מ'. ושלוש דקות חניית בטיחות ולהשאיר גם דקה של התבחבשות בעומק, עד שמתחילים עליה. אמרנו צריכה ממוצעת של 20 ליטרים לדקה? הצריכה גדלה. נכפיל פי 1.5 – 30 ליטרים לדקה. אבל הנשמת חבר, אז זה שני צוללים כאלו – זה כבר 60 ליטרים לדקה. (60X4X1)+(60X2.5X5)+(60X1.5X3) – סה"כ 1260 ליטרים! 115 באר מהמיכל! זה מה שידרש (לפחות) מזוג צוללים לא מיומן ע"מ לעלות בצורה תקינה מהיתוש (30 מטרים, למי שלא מכיר) בהנשמת חבר. ובוא נוסיף את ה-20 באר שדיברנו עליהם קודם – הרי זהו גז שאינו זמין במיוחד לנשימה. כמובן, שעל הצוללים האלו לשפר את רמת המיומנות שלהם.
מה אפשר לשפר?
א. לדעת לעלות בשמירה על ציפה נייטרלית. פאק בהדרכה מביא לתפיסה המוטעית שבהנשמת חבר עלינו לרוקן את כל האויר מהמאזן, כך ששני צוללים עולים במאמץ כי הם כבדים, מבזבזים אויר וזמן יקר, ואינם שולטים בציפה ובקצב העליה. עם ההגעה אל פני המים שני הצוללים מותשים, ואחד מהם נדרש כעת לנפח מאזן בצורה אוראלית – מיומנות ברמת "פצצה מתקתקת" אצל צוללים רבים. לא! עלינו לרוקן אויר בצורה הדרגתית כפי שאנו מרוקנים בכל עליה אל פני המים! במצב זה העליה קלה, נשלטת, ושני הצוללים כבר מגיעים אל פני המים כשהם בציפה נייטרלית – ואז קל מאוד להשיג ציפה חיובית על ידי ניפוח אוראלי קטנטן על פני המים.
ב. ללמוד לעלות לפי קצבי עליה מוגדרים – עליה מהירה אך תקינה תחסוך אויר משמעותי .
ג. לתרגל עליה בהנשמת חבר והנשמת חבר בפרט – עובד על זכרון שרירים, שיטביע בנו את המיומנות, ונבצע אותה בצורה חלקה בחירום – מבלי שנצטרך לחשוב על כך.
ד. לשפר את צריכת האויר!
עליית חירום
פתרון עצמאי, אך לא מומלץ, למצב גמר אויר, יכול להיות עליית חירום. פתרון עצמאי זה יכול לסייע לנו למשל במים רדודים, אם בן הזוג רחוק מאיתנו, או אם אין בקרבתנו מישהו שמסוגל להגיש לנו אויר. בכל הסגנונות לעליית חירום, הצולל עולה כשנתיב האויר שלו פתוח והוא פולט אויר על מנת להמנע מפגיעות התרחבות. על פני המים, חשוב להשיג ציפה חיובית – הדרך היעילה ביותר לעשות זאת היא על ידי השלכה של חגורת המשקולות על פני המים. אין לחשוש מלזרוק את החגורה, פן תיפול על ראשו של בן הזוג – הרי אם הגענו למצב הזה – מגיע לו. מה עדיף, שאנחנו נטבע? בעומקים רדודים, עדיף לבצע עליה כשהחגורה עלינו עדיין, אך בעומק גדול מ-10 מטרים, העליה כבר כל כך ארוכה וקשה שנדרש להשליך את החגורה כבר בקרקעית.
זוכרים שאמרנו שבעומק אנו מאבדים ציפה? אז אני ממש אוהב לקחת חניכים בקורסים מסויימים לעומק של 30 מטרים, להושיב אותם על הקרקעית ולבקש מהם להשליך את חגורת המשקולות. ברוב המקרים (לפעמים יכול להיות מסוכן לשחק בזה – בבקשה לא לנסות ללא ליווי מקצועי של מדריך) לא קורה כלום. אז רצוי לא להתרגל לישיבה על הקרקעית. למדו לשמור על ציפה נייטרלית בכל שלב ופעולה בצלילה. כמו כן, בעליית חירום חשוב לשמור על הדרגה השניה בפה. למה? כי אם "נשבר" פתאום, וננסה לנשום, נשאף מים ונטבע. הווסת שומר עלינו מטביעה כל עוד הוא בפה. ולא רק זה – מתי אין לנו יותר מה לנשום? כשהלחץ במיכל שווה ללחץ הסביבה (קצת לפני כבר נרגיש שהאויר נגמר בכל נשימה). שזה 3 באר, בעומק של 20 מטרים. אם ננסה לקחת אויר כשאנחנו בעומק של 5 מטרים, יהיו לנו 1.5 באר של אויר לניצול לשאכטה קטנה שתתן כח לסיים את העליה, בהרבה מהמקרים. למה אני מעלה את זה? בגלל שזה לא יעבוד אם הורגלנו לטמטומת של לזרוק את הוסת ולהתחיל לעשות הצגה כשאין אויר. לא. שמרו את הוסת בפה עד שיהיה לכם משהו אחר לנשום.
יתירות
עליית חירום כפתרון עצמאי? לא תודה. אם נהיה כנים, מי מאיתנו מאמין ביכולתו לבצע עליית חירום יעילה מעומק 30 מטרים? אני מעדיף פתרון עצמאי אחר. פתרון עצמאי יכול לבוא בכמה צורות. לרבים מוכר הפתרון המוגבל מאוד של מיכל SPARE AIR קטנטן, כזה עם דרגה שניה מובנית בברז. ובכן, יש בהם פחות מ-200 ליטרים, כך שזה די סמלי, אבל לפחות יש משהו. צוללים ספורטיביים רבים לומדים בהתמחות עומק את השימוש במכל סטייג' – מכל נפרד, וסת נפרד, וכמות יפה של אויר לנשימה. פתרונות אלגנטיים יותר יכולים לבוא בדמות "דאבלים" – מכלים כפולים על הגב, או צלילת סיידמאונט החביבה עלי – בה המיכלים נישאים על צידי הגוף. חלק ממצבי גמר האויר יכולים להמנע על ידי שימוש בברזי H או Y, בעצם מיכל בודד עם ברז כפול עליו אפשר להרכיב שני וסתים. פתרונות אלו יכולים להביא את הצולל בבטחה אל פני המים, ללא תלות בבן זוג, החוליה החלשה במקרים רבים מדי. רוב הפתרונות האלו יכולים לשמש אותנו גם להגדלה משמעותית של זמן התחתית, בגלל כמות האויר הגדולה יותר.
מודעות – Awareness, AKA Unagi
בפתיח, ניסיתי לגרום לכםלהזכר באי-אלו מקרים של גמר דלק שנתקלתם בהם בעבר. אני מהמר שבמרבית המקרים שנזכרתם בהם, המעורבים היו נהגים צעירים, בני 16-21, בשנים המטופשות האלו. וזה קורה בגלל חוסר מודעות. הנהג הצעיר כל כך מתרגש ודעתו מוסחת בקלות מכל תמרור, רכב עוקף, צומת ורמזור. בעיקר כשאמא ואבא דואגים כל הזמן לתדלק, לא תמיד הנהג הצעיר זוכר לחשוב על רמת הדלק, ואולי אין לו את הנסיון לאמוד את כמות הדלק הדרושה כדי להגיע לתחנת הדלק הבאה, או לכמה דלק יספיק לו הכסף..
אולם בצלילה, לא רק צוללים חסרי ניסיון נתקלים במצבי גמר אויר או מצבים גבוליים – לפעמים נדמה כי בעיקר הצוללים הותיקים חוטאים בכך. אצל חלקם, הנשמת חבר היא אפילו נוהל שבשגרה. הדבר נובע מהתחושה שאין בכך בעיה. כי בפעמים רבות שהצולל נתקל בבעיה, הוא מצליח איכשהו להסתדר, ומפתח תחושת חסינות. שאננות. הרבה פעמים השאננות מגיעה כי הצולל מרגיש שהוא כבר צבר ניסיון משמעותי, אבל דווקא בגלל שבצלילות אלו לא קרה שום דבר, הצולל מפתח תחושת בטחון. “נרדם על האף". שוכח מהסיכונים, ומקצץ במקדמי בטחון.
לאחרונה ANDY DAVIS כתב על זה מאמר מעולה בבלוג שלו. זכרו – מספר החתימות ביומן אינו מה שהופך אדם לצולל טוב יותר, או בטוח יותר. בסדרה "חברים" יש פרק שהבנות חוזרות מתלהבות משיעור הגנה עצמית ומבקשות מרוס לתקוף אותן כדי להדגים את מה שהן למדו. רוס משיב בפלצנות "זו לא חוכמה להגן על עצמכן כשאתן יודעות שאני עומד לתקוף. לאמן מלחמה אמיתי יש 'אונגי' – מצב תודעה שבו הוא ער לכל מה שקורה סביבו". בהמשך הפרק, למי שלא מכיר, רוס אורב לבנות שוב ושוב, תוקף אותן, וחוטף מכות. בסוף גם המאמן שלהן כנראה מצטרף לחגיגה, אבל אני כבר גולש. ו"אונגי" זה בכלל צלופח בסושי. אבל לצולל טוב יש "אונגי". חוש שישי. חושי ספיידרמן. היכולת לעבד רמזים מהסביבה ולאמוד את המצב, לדעת לצפות חמש דקות קדימה. לזהות בזמן אמת מה מתרחש. ההתחלה, היא להיות מאוזנים ולעבוד לאט. השאר – דיון אחר.
זרם
כשאתם מתכננים צלילה, קחו בחשבון את הזרם. איך הזרם קשור? מאמץ, כשאנו שוחים נגדו. צריכת האויר גדלה. אם התחלתי צלילה עם הזרם, איך אני יכול להעריך כמה אויר ידרש לי לחזרה? כמה זמן זה יקח? האם אני בכלל מעוניין לשחות נגדו? הכי בטוח – תתחילו את הצלילה נגד הזרם. כך אתם מעריכים אותו, ואם גמרתם חצי מיכל בהלוך – סביר להניח שזה יספיק בחזור. עם הזמן כבר לומדים להעריך את הזרם ולדעת להתמודד איתו, ולפעמים אפילו איך לנצל את משטר הזרמים כדי להכנס ולצאת מאותה הנקודה – גם מבלי לשחות נגד הזרם בשום שלב.
אז איך קובעים רזרבה?
במהלך המאמר הזה, ניסיתי להסביר מהי החשיבות של רזרבת אויר, ואילו גורמים משפיעים עליה. הרזרבה הקטנה ביותר שנראית קבילה איכשהו, היא 40 באר. מענה לעליה מושלמת מהעומק בהנשמת חבר – כ-130 באר. כמובן שיהיה מטופש להתייחס רק ללחץ המיכל – אנחנו מכוונים לליטרים. 50 באר במיכל 7 הם פחות ממחציתם של 50 באר במיכל 15. ובואו לא נשכח את ה-20 הלא רלוונטיים של סוף המיכל. לכל צולל ולכל מצב יתאימו רזרבות שונות. אני בהחלט מסכים שאפשר לקבוע 50 באר כרזרבה מינימלית, אך היא לאו דווקא תספיק לכל מצב. מתחת ל-50 באר, ללא כל קשר לנפח המיכל – עדיף לא להיות במים. במיכל 12, 50 באר לא יספיקו להתמודדות עם מצבי חירום שונים. לכן חשוב להקפיד על "לחץ חזרה", ולא רק על רזרבה. לחץ החזרה צריך להספיק לזוג צוללים עם צריכת אויר מוגברת להגיע אל פני המים בעליה תקינה. כלי נוסף יכול להיות "חוק השליש". מחלקים את המיכל לשלישים – שליש הלוך, ושני שליש חזרה (“שליש רזרבה"). הרעיון הוא שאנחנו לוקחים בחשבון שבחזרה אולי שניים יצטרכו את האויר הזה. הכלל אמנם מגיע מצלילת מערות, והכלל הזה לא תמיד לוקח בחשבון את שינויי צריכת האויר בהתאם לעומק – לפעמים הוא מגביל, אבל בדרך כלל הוא מבטיח שנצא מהמים כמו שצריך. סיימתם חניית בטיחות? אתם בקרבת החוף? אפשר כבר להרגע, לא חייבים לצאת ב-70, 50 זה כבר בסדר. עוד זמן ברדוד יעשה לנו רק טוב. אם אתם יודעים להתחייב לקצב עליה מסויים – אפשר גם לעשות חישוב של מה ידרש בשביל הנשמת חבר הכוללת דקה בעומק, עליה בקצב תקין וחניות הבטיחות הרצויות. אבל בשביל זה, אתם צריכים למדוד את צריכת האויר שלכם.
סיכום
יצא ארוך, ובאמת את נושא ניהול האויר הנכון קשה לתאר בקצרה. אפשר, כמסגרת כללי "נעשה ונשמע". אני לא תמיד יודע מה טיב הכללים שנמסרו לצולל מסויים בקורס, וזה קצת לצולל הישראלי עם הגישה הזו. כאן בחרתי להסביר חלק מהשיקולים שעל הצולל להבין כדי לדעת לבחור במקדמי ביטחון הולמים לצלילה – ניהול מלאי אויר נשימה, במקרה הזה. להבין למה נתקעים בלי, ואיך לדאוג שזה לא יקרה. למה לפעמים הרזרבות המוכרות לנו יספיקו, ומתי הן לא. למה עדיף להרגע עם ההתייחסות ל"רזרבה" – ולייחס יותר חשיבות ללחץ החזרה שלנו – הרגע הזה בו אנו מסתובבים ופונים חזרה לכיוון החוף. כל הבחירות והמספרים נשענים על היסודות של הנשימה: כמה אויר אנחנו מחליפים בריאות, כמה פעמים בדקה ובאיזה עומק. קחו בחשבון שאולי כל מה שכתבתי כאן הוא לא נכון. אני מאתגר אתכם לצאת ולבדוק את הדברים בעצמכם. נתתי גם כלים שתוכלו להשתעשע איתם במים – לכו על זה. תתרגלו מיומנויות בסיס, הפעם אני מדגיש הנשמת חבר. בדקו את היכולת שלכם לבצע עליה בהנשמת חבר. וקחו אחריות על הצלילה. שיהיה בהצלחה-בריאן.
על הכותב: בריאן עוסק בהדרכת צלילה משנת 2009, מוסמך כמדריך של SSI, TDI\SDI ו- HSA. עבד בעבר בקורל סי דייברס, דיפ סיאם וב-IUI כקצין צלילה. היום, מדריך צלילה עצמאי, מתעסק בעיקר בהדרכת צלילה מתקדמת – התמחויות, דייבמאסטרים, טכני, סיידמאונט.
צילומים: בריאן הנסן
