דגם של צוללת הצב – 2

בבוקרו של יום ראשון, 7 בספטמבר 1776, התקרב חייל אמריקני בשם עזרא לי אל האויב. ה- HMS Eagle, ספינת מלחמה בריטית בעלת 64 תותחים שהיתה בדרכה לנמל ניו יורק, היתה היעד של לי. מטרתו היתה להצמיד שלושה מטעני חבלה אל המשחתת. המשימה דרשה עצבים של פלדה: "כשחתרתי מתחת לירכתי הספינה", כתב לימים, "יכולתי לראות את האנשים על הסיפון, ולשמוע אותם מדברים". לי נתקל בבעיות עד מהרה. צדה של האונייה היה מתכת, לא עץ, ולא ניתן היה להבריג את חומר הנפץ אל גוף המתכת. הוא חשש שמא יבחינו בו, והחליט לברוח. כשראה שחיילים בריטים עוקבים אחריו, השליך את מטעני החבלה למים, בנסיון להפחיד אותם. כעבור שעה התפוצצו המטענים, ואנשי צוות הספינה התבוננו בסילוני המים שניתזו לכל עבר. קשה להאשים את לי בכישלונו. צורת ההובלה שלו – מיכל עשוי עץ, מכוסה בזפת, ומעוצב (כפי שניסח זאת לי), "כמו צדפה עגולה, אבל ארוכה יותר" - היתה חדשנית לחלוטין. בדרכו לפוצץ את המשחתת, הוא שט ב"צב", הצוללת הקרבית הראשונה בעולם. היא נבנתה על ידי האמריקאים במהלך מלחמת המהפכה, אך מעולם לא היתה לה משימה מוצלחת, למרות כל החשיבה היצירתית והמקורית. ה"צב" היה פרי יוזמתו של דוד בושנל, שהחל לעבוד עליו בתחילת שנות השבעים של המאה ה 18, כשהיה סטודנט בקולג 'ייל'. בושנל התעניין בבעיה של פיצוצים מתחת למים: אחרי הרבה מחקר, הוא הצליח ליצור את פצצת הזמן התת-מימית הראשונה, לארוז אבק-שריפה לתוך אריזה אטומה למים וליצור מנגנון הפעלה המבוסס על שעון. בשנת 1775, לאחר הקרבות של לקסינגטון וקונקורד, בושנל סיים וחזר לחוות המשפחה שלו. מלא במוטיבציה, הוא החל לפתח את ההמצאה החדשה שלו: מכונה שיכולה להביא בשקט חומרי הנפץ וצוללים למקום שבו הם נדרשו. במהלך השנה הבאה, ה"צב" החל להתפתח. (שען מקומי בשם אייזיק דוליטל, עזר לתכנן ולבנות חלק מן החלקים הגאוניים ביותר). ברוחב של כשני מטרים, בנה בושנל תא פיקוד. הקברניט - או, כפי שניסח זאת אחד המעריצים, "הרפתקן החבוי בפנים" - יושב על כיסא באמצע. ב"צב" היה מיכל אויר שהספיק לחצי שעה, שאותו יכול היה לחדש על ידי עליה אל פני המים ופתיחת שני צינורות ברונזה בתקרה. סדרה מורכבת של דוושות, מנופים וידיות אפשרו להרפתקן להזיז את ה"צב" בכל שלושת המימדים: לשקוע ולעלות, לנוע קדימה ואחורה, ולהסתובב. במהלך שעות היום, הוא יכול היה להציץ מבעד לסדרת חלונות זכוכית. בלילה היה עליו להשתמש בברומטר ובמצפן, שהוארו על ידי עץ השורץ בפטריות הזוהרות בחושך, ולא כמו להבה, לא צרכה חמצן. סט נוסף של אביזרים איפשרו להצמיד אוטומטית את הפצצה התת-מימית לגוף האונייה, והפעילו את מנגנון השעון שיפעיל את הפיצוץ. לי השווה את הצוללת לצדפה, ובעיניים מודרניות אולי היא מזכירה רימון יד גדול. אבל לבושנל, המבנה הכללי שלו נשען על "דמיון לשתי קליפות שריון של צב, בגודל שווה, שחוברו יחד" – ולכן קרא לצוללת ה"צב". בושנל צייר את ה"צב" שוב ושוב. אחיו עזרא ביצע ניסויי ים בנהר קונטיקט עד שיכול היה לשלוט בצוללת ב"זריזות מושלמת", כפי שכתב מאוחר יותר המנתח הצבאי ג'יימס טאצ'ר. לבסוף, ב- 6 בספטמבר, הגיע הזמן לנסות ולתקוף יעד אמיתי, המשחתת הבריטית. על פי כמה מקורות, ג'ורג' וושינגטון - אשר, למרות ספקנותו, מימן את רוב הפיתוח של ה"צב" - צפה במבצע מהחוף. אבל כמו תמיד, יש פער בין תוכניות טובות והביצוע. סמוך למועד המבצע, עזרא בושנל חלה. לי - חייל שהתנדב לחיל הים - נקרא להשיט את הצוללת החדשה. לאור הזמן הקצר הוא התאמן רק כמה פעמים קודם לכן, ובשעת לילה מאוחרת של ה- 6 בספטמבר, גררו אותו כמה סירות ציד לווייתנים אל הנמל והותירו אותו להשלים את משימתו. כאשר נתקל בגוף המתכת הבלתי חדיר, הוא כבר חתר במשך שעתיים וחצי. לא היה לו הידע או הכוח למצוא נקודת תקיפה נוספת. צוללת ה"צב" הופעלה פעמיים נוספות, אך מעולם לא בהצלחה, ובסופו של דבר נתפסה על ידי הבריטים. בושנל מיקד מחדש את עצמו במטעני נפץ מדור חדש - טורפדו, ונחל מעט יותר הצלחה. אשר ל-לי, הוא זכה להכרה מיוחדת: כפי שנכתב בהספד שלו כשמת ב -1821, "הקצין הזה הוא האדם היחיד שאפשר לומר עליו שהוא נלחם באויב על הקרקע - ומתחת למים"

צלילה – בבוקרו של יום ראשון, 7 בספטמבר 1776, התקרב חייל אמריקני בשם עזרא לי אל האויב. ה- HMS Eagle, ספינת מלחמה בריטית בעלת 64 תותחים שהיתה בדרכה לנמל ניו יורק, היתה היעד של לי. מטרתו היתה להצמיד שלושה מטעני חבלה אל המשחתת. המשימה דרשה עצבים של פלדה: “כשחתרתי מתחת לירכתי הספינה”, כתב לימים, “יכולתי לראות את האנשים על הסיפון, ולשמוע אותם מדברים”.

לי נתקל בבעיות עד מהרה. צדה של האונייה היה מתכת, לא עץ, ולא ניתן היה להבריג את חומר הנפץ אל גוף המתכת. הוא חשש שמא יבחינו בו, והחליט לברוח. כשראה שחיילים בריטים עוקבים אחריו, השליך את מטעני החבלה למים, בנסיון להפחיד אותם. כעבור שעה התפוצצו המטענים, ואנשי צוות הספינה התבוננו בסילוני המים שניתזו לכל עבר.

קשה להאשים את לי בכישלונו. צורת ההובלה שלו – מיכל עשוי עץ, מכוסה בזפת, ומעוצב (כפי שניסח זאת לי), “כמו צדפה עגולה, אבל ארוכה יותר” – היתה חדשנית לחלוטין. בדרכו לפוצץ את המשחתת, הוא שט ב”צב”, הצוללת הקרבית הראשונה בעולם. היא נבנתה על ידי האמריקאים במהלך מלחמת המהפכה, אך מעולם לא היתה לה משימה מוצלחת, למרות כל החשיבה היצירתית והמקורית.
ה”צב” היה פרי יוזמתו של דוד בושנל, שהחל לעבוד עליו בתחילת שנות השבעים של המאה ה 18, כשהיה סטודנט בקולג ‘ייל’. בושנל התעניין בבעיה של פיצוצים מתחת למים: אחרי הרבה מחקר, הוא הצליח ליצור את פצצת הזמן התת-מימית הראשונה, לארוז אבק-שריפה לתוך אריזה אטומה למים וליצור מנגנון הפעלה המבוסס על שעון.

בשנת 1775, לאחר הקרבות של לקסינגטון וקונקורד, בושנל סיים וחזר לחוות המשפחה שלו. מלא במוטיבציה, הוא החל לפתח את ההמצאה החדשה שלו: מכונה שיכולה להביא בשקט חומרי הנפץ וצוללים למקום שבו הם נדרשו.
במהלך השנה הבאה, ה”צב” החל להתפתח. (שען מקומי בשם אייזיק דוליטל, עזר לתכנן ולבנות חלק מן החלקים הגאוניים ביותר). ברוחב של כשני מטרים, בנה בושנל תא פיקוד. הקברניט – או, כפי שניסח זאת אחד המעריצים, “הרפתקן החבוי בפנים” – יושב על כיסא באמצע. ב”צב” היה מיכל אויר שהספיק לחצי שעה, שאותו יכול היה לחדש על ידי עליה אל פני המים ופתיחת שני צינורות ברונזה בתקרה.
סדרה מורכבת של דוושות, מנופים וידיות אפשרו להרפתקן להזיז את ה”צב” בכל שלושת המימדים: לשקוע ולעלות, לנוע קדימה ואחורה, ולהסתובב. במהלך שעות היום, הוא יכול היה להציץ מבעד לסדרת חלונות זכוכית. בלילה היה עליו להשתמש בברומטר ובמצפן, שהוארו על ידי עץ השורץ בפטריות הזוהרות בחושך, ולא כמו להבה, לא צרכה חמצן. סט נוסף של אביזרים איפשרו להצמיד אוטומטית את הפצצה התת-מימית לגוף האונייה, והפעילו את מנגנון השעון שיפעיל את הפיצוץ.

לי השווה את הצוללת לצדפה, ובעיניים מודרניות אולי היא מזכירה רימון יד גדול. אבל לבושנל, המבנה הכללי שלו נשען על “דמיון לשתי קליפות שריון של צב, בגודל שווה, שחוברו יחד” – ולכן קרא לצוללת ה”צב”.

בושנל צייר את ה”צב” שוב ושוב. אחיו עזרא ביצע ניסויי ים בנהר קונטיקט עד שיכול היה לשלוט בצוללת ב”זריזות מושלמת”, כפי שכתב מאוחר יותר המנתח הצבאי ג’יימס טאצ’ר. לבסוף, ב- 6 בספטמבר, הגיע הזמן לנסות ולתקוף יעד אמיתי, המשחתת הבריטית. על פי כמה מקורות, ג’ורג’ וושינגטון – אשר, למרות ספקנותו, מימן את רוב הפיתוח של ה”צב” – צפה במבצע מהחוף.
אבל כמו תמיד, יש פער בין תוכניות טובות והביצוע. סמוך למועד המבצע, עזרא בושנל חלה. לי – חייל שהתנדב לחיל הים – נקרא להשיט את הצוללת החדשה. לאור הזמן הקצר הוא התאמן רק כמה פעמים קודם לכן, ובשעת לילה מאוחרת של ה- 6 בספטמבר, גררו אותו כמה סירות ציד לווייתנים אל הנמל והותירו אותו להשלים את משימתו. כאשר נתקל בגוף המתכת הבלתי חדיר, הוא כבר חתר במשך שעתיים וחצי. לא היה לו הידע או הכוח למצוא נקודת תקיפה נוספת.

צוללת ה”צב” הופעלה פעמיים נוספות, אך מעולם לא בהצלחה, ובסופו של דבר נתפסה על ידי הבריטים. בושנל מיקד מחדש את עצמו במטעני נפץ מדור חדש – טורפדו, ונחל מעט יותר הצלחה. אשר ל-לי, הוא זכה להכרה מיוחדת: כפי שנכתב בהספד שלו כשמת ב -1821, “הקצין הזה הוא האדם היחיד שאפשר לומר עליו שהוא נלחם באויב על הקרקע – ומתחת למים”

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

Back to top button
שינוי גודל פונט
ניגודיות
Search Engine Submission - AddMe