צריכת אויר – הדרך אל האושר! או- “מי הזיז את מד הלחץ שלי?”/ בריאן הנסן – חלק ב’

אחרי שאתמול,בחלק א’ של סדרת הכתבות דיברנו על הציוד והמצב הפיזי והשפעתם על צריכת האויר, היום נמשיך לכלל החמישי ונתעמק בקצב הצלילה ועבודת סנפירים נכונה.

חמש:השתמשו כמה שפחות בסנפירים” היה הכלל המטופש ביותר לטעמי, כששמעתי אותו לראשונה. הצבתי לי יעד: “אני אשתמש פחות בסנפירים!” ומה קרה? לא הרבה. יצא שהתקדמתי פחות. אבל היום אני יודע, שהכי חשוב שנזיז כמה שפחות את הסנפירים. מין משפט זן שכזה. ארבע המילים האלו מכילות המון משמעות. הראשונה – זוזו לאט. לאן יש לרוץ? לפעמים אני עובד עם אנשים שמעולם לא היו באילת. מגיעים לחוף, מרוקנים מאזנים, ועוד לפני שאני כולי במים – הצוללים כבר כמה מטרים לפני, שועטים בעיוורן אל אתר הצלילה מבלי לדעת איפה הוא, ומבלי לשים לב אלי, המדריך…צלילה עם מדריך

באופן כללי,כשאנו ממהרים אנחנו לא שמים לב לפרטים חשובים לפעמים, ואנו חולפים על פני חשופיות מרהיבות ואפילו צבי ים מבלי להבחין בהם. התנועות המהירות והאגרסיביות שלנו מרחיקות את בעלי החיים שבאנו לראות. אז בשלב הראשון – פשוט תורידו מהירות. הידעתם שדרושה כמות גדולה פי ארבע של אנרגיה רק כדי להכפיל את המהירות שלנו פי שניים? אל תמהרו. יתרה מכך: אני ממליץ לקחת את הצלילה הבאה שלכם כניסוי. אני תמיד מתחיל כל צלילה בעצירה. רוקנתי מאזן, ירדתי – עכשיו אני לא זז לפחות דקה. קחו עשר מכות סנפיר לתוך הים – ופשוט שבו. עצמו עיניים ונתקו את הראש. אולי תצטרכו להתרכז במשהו – אז התרכזו בנשימה. התרכזו בנשימה איטית. שבו בנוח, למשל שכיבה על הבטן – ואל תזוזו. אל תחשבו. השתכרו מהשקט. עשו זאת למשך 10-20 דקות, ואחריהן אפשר לצאת מהמים או להמשיך בדרככם. הקפידו להתקדם לאט. בשלב זה אתם אמורים להיות שלווים למדי. נסו להשאר ב”וייב” שנהיה לכם. נסו לזכור את התחושה – לשם אתם מכוונים. אל תמשיכו את הצלילה בנסיון להגיע רחוק – תמצאו את הסלע הראשון הנקרה בדרככם שיש עליו כמה אלמוגים ושבו מולו. חפשו דברים צבעוניים, דברים שזזים, דברים שמתחבאים בכוכים. דגיגים, סרטנים, חשופיות.. שבו והתבוננו בהם. לאורך זמן. הקדישו צלילה שלמה ל”לא ללכת לשום מקום”. או שזו תהיה צלילה בת שעתיים, או שתצאו אחרי 40 דקות עם מיכל על 160..

מה שהצעתי כאן, זו צלילה מטופשת לכאורה, אבל זו חוויה שתרצו לחזור אליה. ולשעוט פתאום אל סלע משה – זה פתאום ירגיש לא נכון. הרעיון הוא להוריד קצב. לצערי, חווית מועדון הצלילה היא לא תמיד נינוחה ונעימה. צפיפות, רעש, מלחמת הנדל”ן על כל פיסת צל, טלפון מהעבודה כי אותם לא מעניין שאתם בחופש, הבייביסיטר מתקשרת להודיע שהילדים שרפו את המלון – בהחלט הזמן לברוח לצלילה. מרוקנים מאזנים, מבעד לראי – ועולם חדש. עצרו, נשמו עמוק, ובמקום ריצת אמוק ליתוש  – עכשיו נרגעים רגע. מתבוננים בצבע המים – וחוזרים לוייב של צלילת המדיטציה. התחלנו. זכרו – צולל לא באמת אמור לשבת על הקרקע…היו מאוזנים. שמרו על עומק. פתאום זה קשה? כי זה דורש מכם להתאזן. אז תתאזנו!

איזון בצלילה - עופר רענון
צילום: שני יעקב (צולל: עופר רענן)

אם זה מה שאתם צריכים – שבו רגע,  ותקדישו דקה או שתיים לתרגול “פין פיבוט/ציר סנפיר” או “בודהה” לפני שאתם ממשיכים הלאה. רק זכרו – לא בכל מקום אנחנו יכולים לשבת על הקרקעית. בחלק מהמקומות לא הולם או אפילו אסור לנו ליצור מגע עם הקרקעית!

עבודת סנפירים – עצרו בכל מכת סנפיר. מה קורה? אני עולה? יורד? הרגליים נופלות? שימוש בטכניקת סנפירים נכונה תאפשר לכם את זה. רובנו למדנו בקורס לעשות מין תנועת הליכה או מספריים עם הרגליים. תנועות אלו דורשות תנועה רציפה. פרוג קיק, לעומת זאת, יחייב אתכם לעצור ולהתחיל מחדש כל פעם. הוא יוצר עבודה מאופקת יותר, בניגוד לטילוף הרגיל שמביא אותנו ל”פול גז” מבלי שנרגיש. התנועה בפרוג קיק היא גם יעילה יותר אנרגטית, ולא דורשת מאמץ – אלא טכניקה. הסתגלות לתנועות סנפירים נוספות כמו סיבוב במקום (“הליקופטר”) או רוורס תיתן לנו קלות רבה יותר בתנועה ותמרון, במקום פתרונות אחרים של שימוש בידיים או כל מיני גלגולים למיניהם. אבל לתנועות אלו עלינו להצטייד בסנפיר אחיד (“קשיח” יכול להיות במידות קושי שונות. הכוונה כאן לג’טים, אך גם לסנפירי הפלסטיק הצבעוניים) ולא במפוצלים/מתגמשי למיניהם. לעתים קרובות אני מבקש מהחניכים שלי שיספרו כמה מכות סנפיר הם מבצעים, לעומת מספר מכות הסנפיר שאני מבצע באותו הזמן. לרוב, הם מבצעים בערך פי שתיים תנועות רגליים, על אף שאנחנו נעים בקצב זהה.

לסיכום פרק זה:

הפחיתו מאמץ באופן כללי. דיברנו על כושר. לבשתם ציוד, ירדתם למים ולבשתם סנפירים. מתנשפים? סלחו לי, הכושר שלכם אינו מספק. מה קורה במקרה של זרם שחייבים לנוע נגדו? הצלה? נפילת משקולות? אני מניח שגם לא ממש כיף לכם לעלות במדרגות הביתה. כמה שנהיה בכושר טוב יותר, המאמץ הגופני של צלילה יהיה זניח יותר. אבל בחייאת – לאט. גם אם אני אלוף התבל בתחרות “איש הטיטניום”, המים הם לא מכון כושר. זה רק אומר שיהיה לי קל יותר להתמודד – בעיקר במצבי חירום בהם אני נדרש ליותר שליטה, מיקוד ורוגע. הרי כתגובה לגירוי – דג מפחיד, אבדן בן זוג, גמר אויר – קצב הנשימה שלי עולה. הנשימה נעשית שטחית יותר, ופינוי ה-CO2 פחות יעיל. עם העליה ברמות ה-CO2 אנו נעשים פחות צלולים ויותר חרדתיים. CO2 הוא גז נרקוטי יותר מחנקן פי עשרים לערך. אדם עם כושר טוב יכול לפנות CO2 בצורה יעילה יותר. בכל מקרה, פשוט עבדו לאט במים. הפחיתו לא רק קמ”ש – אלא גם סל”ד. “טורים”. תאמינו לי שאני יודע להוציא המון אנרגיה גם בישיבה. אתם מוזמנים לשאול את המורים שלי.. מה זה אומר? דמיינו את ברוס לי. עכשיו דמיינו זקנים בפארק בחוג טאי-צ’י. ברוס לי – BAD. סבתא פרלה – GOOD. זוזו לאט. בחן. מה שהיה גורם למאמן הקרטה שלי לפלוט “מה אתם, בלרינות?!?” אז זה.

מחר, בפרק הבא, נעסוק עוד בשימור אנרגיה והידרודינאמיות

כתבות נוספות

One Comment

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

Back to top button
שינוי גודל פונט
ניגודיות
Search Engine Submission - AddMe