תפישת הבטיחות בצלילה הטכנית ומה ניתן ללמוד ממנה/ מחבר: רובי מיארה
מאמר זה מיועד לכל קהילת הצוללים. מטרתו: שיתוף ידע, כלים ותפישות בנושאי בטיחות אשר התפתחו בתחומי הצלילה הטכנית וצלילת המערות.
מוקדש לביל פיליפס, ה"סבא מערות שלי", שנפטר במהלך כתיבת שורות אלו.
Accident analysis – הבסיס
שנת 1973. שאק אקסלי[1] נוהג בחזרה אל ביתו שבפלורידה לאחר כנס צלילה באינדיאנה. שאק נוהג מהר, הרבה מעל המהירות המותרת. באזור טנסי עוצר לתדלק ורואה שבתחנת הדלק נתלו תמונות זוועה של תאונות דרכים – אמצעי של המשטרה להפחדת הנהגים. התמונות בוטות באופן מעורר חלחלה. באותו הרגע נפל לשאק ה'אסימון': כמות התאונות הקטלניות בצלילת מערות היא בלתי מתקבלת על הדעת וכיו"ר ה Nss-Cds הוא מבין מה עליו לעשות…את המשך אותה הנסיעה הוא נוהג לאט וכחוק.
בשנים שלאחר מכן שאק חוקר עשרות תאונות צלילה ומפרסם ב 1979 את הספרון: Basic Cave Diving – A Blueprint for survival.
במחקרו עושה שאק שימוש בטכניקת Accident Analysis – ניתוח תאונות. בספרון התאונות מוצגות לקורא באופן מוחשי ומלא פרטים (זוכרים את תמונות הזוועה בתחנת הדלק?) תוך ניתוח מעמיק וסיכום של כל פרק עם כללי 'עשה ואל תעשה'. עם הטמעת הכללים בקרב אוכלוסיית הצוללים ובתהליכי ההכשרה ישנה ירידה חדה במספר התאונות, הספרון וכללי הבטיחות הפכו מיתולוגיים: כל צולל מערות מכיר אותם בעל פה ואי קיום של הכללים הוא לא פחות מטאבו.
בנוסף לכללי ה'עשה ואל תעשה' נוספו לאורך השנים כללים נוספים, הפונים אל הצד המנטאלי שבצלילה. מתוך הבנה שצולל שאינו מוכן מנטאלית יעשה טעויות, יסכן את עצמו ואת הצוות שאיתו:
The Golden rule of cave diving:
כלל זה הוא משמעותי ביותר – מטרתו לאפשר לכל צולל להיות נקי מלחצים חברתיים ואישיים: "כל צולל יכול להפסיק כל צלילה בכל שלב ומכל סיבה שהיא ואף אחד לא יכול לחלוק על כך".
לאורך השנים נוספו מנטרות דומות נוספות: "זכור: אין במערה הזו שום דבר ששווה למות עבורו" ו-"המערה הזו לא הולכת לשום מקום. תמיד תוכל לחזור לכאן מחר".
[1] האיש והאגדה, היו"ר הראשון של ה NSS-CDS – ארגון צלילת מערות מוביל.
התפתחויות בשנות ה-90':
תחילת שנות ה-90' היתה תקופת 'הבהלה לזהב' של חקר אוניות טבועות. צוללים רבים החלו לבצע צלילות עומק מאתגרות בחיפוש אחר אוצרות והרפתקאות. העלייה בשיעור התאונות לא איחרה לבוא. בקהילת הצלילה ה'טכנית' היתה תחושה שכללי הבטיחות אמנם קיימים, אך חסר קו מנחה אחיד בין הארגונים.
כמענה לבעיה זו, מיכאל מנדונו[2] ובילי דינס מאמצים את שיטת ה Accident analysis ומפרסמים בשנת 1993 את המסמך: Blueprint For Survival 2.0 – TECHNICAL DIVING. המסמך עוסק בנושאים רבים שמהווים כיום אבני יסוד בהכשרת הצולל הטכני:
- בצלילה אין מקום למצ'ואיזם או להתנהגות חסרת אחריות:
- צולל יהיר שמנסה להוכיח את עליונותו פועל מתוך מוטיבציה שלילית ומסכן את עצמו ואת חבריו. שאל את עצמך מה המוטיבציות שלך, בחר היטב את חברך לצלילה. דע עם מי לצלול וגם עם מי לא לצלול.
- ידע הוא הבסיס להכל:
- ללא ידע לא ניתן לדעת כיצד להימנע מבעיות או לפתור אותן.
- ספורט הצלילה משלב תחומים רבים (פיזיולוגיה, פסיכולוגיה, יכולות, טכניקות, ציוד), יש המון מה לקרוא וממי ללמוד. המשך להתפתח כל הזמן ולשאול שאלות.
- שאלת שאלה ונתקלת בתגובה צינית? כנראה ששאלת את האדם הלא נכון. הידע הוא הרכוש של כולם ולכולם יש זכות לקבל תשובות.
- יכולות וכישורי צלילה חזקים:
- קורס בצלילה הוא רק תחילת שלב צבירת הניסיון. יש להמשיך לתרגל מיומנויות ומצבי חירום על מנת לשמור את היכולת ולחזק אותה.
- פעולות חירום צריכות להיות 'זכרון שריר' של הצולל כך שבמקרי חירום הצולל יזהה את המצב, יפעל נכון ומהר ובתוך כך ימנע מכניסה לפאניקה – גורם השפעה מרכזי בתאונות.
- השארות בתוך 'אזור הנוחות':
- על הצולל להישאר בתוך אזור הנוחות שלו ולהימנע מלבצע צלילות ש'גדולות עליו'.
- הרחבת אזור הנוחות מתאפשרת ב-2 דרכים:
- הדרך הראשונה, הטבעית – צבירת ניסיון הדרגתי. ככל שצוללים יותר מרגישים יותר נוח במים, פוגשים יותר מצבים ומתנסים ביותר תרחישים.
- הדרך השנייה – הרחבת אזור הנוחות ע"י רכישת מיומנויות חדשות בקורסים מתקדמים עם ליווי מדריך.
- ציוד הצלילה:
- ציוד הצלילה צריך להיות מינימאליסטי, להתאים לסביבת הצלילה ולכלול גיבויים לפריטי ציוד הכרחיים ותומכי חיים.
- הציוד צריך להיות מטופל היטב ואין להיכנס לצלילה עם בעיות קטנות שיכולו להפוך לגדולות תו"כ הצלילה.
- איכות הציוד – ציוד איכותי עולה כסף. באם יש דילמה בעת רכישה לגבי מחירו של ציוד, שאל את עצמך איזה ציוד תרצה איתך במצב חירום והאם החיסכון שווה לך את זה.
- תכנון צלילה:
- תכנן הצלילה לפי רמת הניסיון של הצולל הכי פחות מנוסה בצוות.
- תכנון צלילה איננו מסובך אך צוללים רבים מוותרים עליו או לא יודעים לבצעו.
- בצלילה ישנו חוק ידוע: תכנן את הצלילה וצלול לפי התכנון. צוללים רבים מתפתים במהלך הצלילה להזדמנויות שנקרות בדרכם, חורגים מהתכנון ובכך מבטלים את כל הרזרבות ועל הדרך גם מבלבלים את בני הזוג שלהם.
- בצע ניהול סיכונים לכל צלילה = זיהוי מוקדם של נקודות תורפה ומתן מענה להן.
- חישובי גז ורזרבות:
- האם אתה יודע לתכנן את כמות הגז לסיום הצלילה? האם אתה מחשב לפי צריכה של צולל אחד או למקרה המחמיר של עליה בחלוקת אוויר עם בן זוג?
- לדוגמא: לפי שיטת התכנון בצלילה טכנית (Minimum Gas Reserve), רזרבת הגז לעליה מ'היתוש' היא 1,100 ליטר של גז ~ 100 באר במיכל '12' ליטר. במציאות צוללים רבים 'מושכים' את הגז עד ל 80 או 70 באר בצלילה כזו.
- רזרבה כזו כוללת: 2 דקות התארגנות בעומק, עליה בקצב של 9 מטר לדקה וביצוע חניית בטיחות בזוג. את התוצאה מכפילים במקדם בטיחות של 150% לטובת התחשבות בנשימה מוגברת במצבי לחץ.
- תקשורת אפקטיבית בצוות:
- ברגע שמעמיקים אנחנו מוגבלים לתקשורת בסיסית בלבד. חזור על הסימנים החשובים לפני הצלילה, הוסף סימנים ספציפיים שאולי יהיה בהם צורך. בנוסף, תכנון מפורט וצלילה לפי התכנון ימנעו מצבים לא ברורים וימנעו אי הבנות מתחת למים.
- בנוסף לסימנים, תאם עם בן זוגך את המיקום שלכם אחד ביחס לשני במהלך הצלילה כך שכולם יראו את כולם כל הזמן ויהיו מספיק קרובים על מנת לסייע במצב חירום.
- פיתוח 'מודעות מצבית':
- מודעות מצבית הינה כלי מניעתי חשוב ביותר העוזר לצולל להישאר בשליטה ונותן יכולת לזהות ולמנוע מהתפתחויות קטנות להפוך לקטסטרופות.
- מודעות מצבית טובה נשענת על שני אלמנטים:
- אחריות אישית: רצון להיות בשליטה על מה שקורה ולא 'לזרום אחרי המוביל'.
- ביצוע 'שיטת עבודה': לאורך כל הצלילה על הצולל לסקור ברצף את כל נתוני הצלילה: [עומק>איזון>זמן>גז>יציאה>בן זוג>אני>הציוד שלי] וחוזר חלילה.
[2] עורך מגזין aquaCORPS וממציא הביטוי 'צלילה טכנית'.
מתוך חוויותי האישיות:
הגיע הזמן לספר על הרגע שבו ישבתי לכתוב צוואה במלון במקסיקו…
כשאתה מתאר לאנשים מהי צלילה במערה הרוב יאמרו לך – תגיד השתגעת?…למה שאדם בר דעת יכניס את עצמו למעמקי האדמה, למערה מוצפת במים, ללא אור או אוויר, עם כמות מוגבלת של גז?
ובכן, כשאני הגעתי לתחום צלילת המערות היו לי כבר שני ילדים. האחריות של הורה היא עצומה ולכן זה רעיון מאוד אנוכי ללכת ולמות במערה. מה גם שלעשות את זה בלי צוואה זה ממש טיפשות.
כך קרה, שלאחר שלושה ימי קורס, (במהלכם נבנה המתח לקראת הכניסה הראשונה אל המערה), ישבתי בבית המלון ועשיתי מה שעורך הדין שלי מזמן המליץ לי לעשות…כתבתי צוואה. האמת היא שהיום שלמחרת היה מאוד חיובי: עם הכניסה למערה אתה מגלה שהפרוצדורות שאותן לומדים ומתרגלים בימים הראשונים של הקורס (במים פתוחים) משרתות היטב את מטרתן. התרגולים הרבים משתלמים והצבירה האיטית והמתודולוגית של ניסיון מאזנת את החששות.
סיכום:
אז מה הצולל ה'ספורטיבי' יכול לאמץ מהצלילה ה'טכנית'?
- צלול בגבולות ההכשרה שלך. מרגיש שיש צלילות שהן 'קטנות' עליך? נהדר! המשך להתקדם באמצעות הכשרה וקורסים מתקדמים.
- זכור שבצלילה אין צורך להוכיח שאתה מאצו' – דע מתי לוותר, כך שתמיד תוכל לצלול גם מחר.
- בחר את בני הזוג שלך – דע עם מי לצלול וגם עם מי לא לצלול.
- המשך לצבור ידע. שאל והתעמק. אל תיתן לתשובות ציניות ל'כבות' אותך.
- המשך להתאמן (בסביבה מתאימה) על מצבי חירום. כך שכשתצטרך אותם הם יהיו שם זמינים.
- השאר ב'אזור הנוחות' שלך והרחב אותו רק בצורה נכונה ונשלטת ע"י ניסיון וקבלת הכשרה.
- בחר ציוד מתאים, איכותי ומינימאליסטי. התייעץ והסתכל על צוללים מנוסים. בצע תחזוקה שוטפת לציוד ואל תכנס למים עם תקלות "קטנות" בציוד.
- תכנן את הצלילה תכנון מפורט, כולל חשיבה על מצבי חירום אפשריים – וצלול לפי התכנון.
- וזכור: "כל צולל יכול להפסיק כל צלילה בכל שלב ומכל סיבה שהיא ואף אחד לא יכול לחלוק על כך".
קישורים:
סרט אזהרה לצוללים לא מוסמכים במערות
Blueprint For Survival 2.0 – TECHNICAL DIVING
סטטיסטיקת סיבות לתאונה בצלילה ספורטיבית
הערה: אין באמור בכתבה זו משום הדרכה, הוראות או הנחיות לצוללים. תמיד יש להשמע להוראות החוק ולצלול באופן בטוח בהתאם לנהלים ולכללים המתאימים.