דייבמאסטר – להיות או לא להיות/ רוני ירושלמי
כוכב 1, כוכב 2..ממשיכים
אז הגעתי לקו טאו. המכה של הצוללים, והגעתי בלי רישיון צלילה. אחרי שעברתי את הקושי והפחד של כוכב ראשון ושני, בעזרת מדריך תומך, התאהבתי בצלילה. החלטתי שאני הולכת אחרי התואר הנכסף של DIVE MASTER!
נשמע טוב לא? ביררתי, צריך קודם לעשות קורס צולל הצלה, ואז אפשר לאט לאט להתחיל את הקורס. אז נרשמתי. עברתי קורס הצלה מדהים, שבו הבנתי שאם רוצים משהו מספיק אז גם בחורה קטנטנה (50 קילו +-) יכולה לסחוב ולגרור גם גברים שמתנשאים לגובה של שני מטר ושוקלים בערך פי 2 ממני. למדתי להתמודד עם פאניקה – של עצמי ושל אחרים והרגשתי מוכנה להתחיל את דרכי בדרך להיות מקצוענית צלילה.
המבחן המסכם – מבחן השנורקל
יש כמה אופציות לעשות את הקורס דייבמאסטר. אני בחרתי בשיטה, שהיום היא אותה שיטה בה אני מעבירה את הקורס בעצמי. שיטה ללא זמן. הגעתי לקורס שעושים אותו כבר בערך 40 אנשים, קהילה מדהימה של צוללנים מכל העולם, שרוצים את אותו הדבר כמוני. להיות דייב מאסטר.
בתחילת הקורס קיבלתי רשימה של דברים שאני צריכה להשלים וברגע שיש לי חתימות על כולן, רק אז אעשה את המבחנים ואקבל את התואר הנכסף. שלושה מנטורים נרשמו בתור המדריכים שלי: לי, קאט, ורורי. שני בריטים ודנית אחת כדי להפוך אותי מאחת שעוד קשה לה להתאזן, למישהי שאפשר לסמוך עליה במים ויכולה להיות עוזרת מועילה למדריך.
הגעתי בתקופת המונסון, תקופה שהראות במים בתיאלנד עוללה להיות בעיתית מאד, וגם תנאי הים מבחינת זרמים וגלים, קשים יותר – אבל כמו שלימדו אותי – קשה באימונים קל בקרב. וכך באמת היה. היו צלילות שהייתי צריכה לעשות פעמיים, כי בפעם הראשונה לא הצלחתי – ואף אחד מהמנטורים (התותחים) שלי לא ויתר. רצו ממני שלמות, שכשהשם שלהם יהיה רשום על התעודה שלי, אנשים ידעו שהיא שווה יותר. כשהיה לי זמן פנוי הייתי מוצאת מישהו לצלילת כיף (לפעמים אפילו עשינו צלילות אימונים בבריכה). קמתי מוקדם בבוקר כדי להתאמן על השחייה שלי ולעבור את המבחנים בזמנים טובים, והחיוך לא ירד לרגע.
למדתי לנווט, למדתי להציל, למדתי אפילו להכין מפה של אתר צלילה, למדתי לעזור לחניכים מתקשים (במקום להתקשות בעצמי) ועם כל צלילה שעשיתי, השתפרה צריכת האוויר שלי והמודעות שלי למה שקורה סביבי במים.
ואחרי חודשיים של עבודה קשה, והרבה כיף עם החברה שסביבי סוף סוף הגיע הרגע והמנטור קרא לי לבוא לחתום על כל המסמכים. המבחן האחרון שנשאר לי הוא מבחן השנורקל.
מבחן השנורקל הוא המבחן האחרון הבלתי רשמי של קורס הדייבמאסטר. רגע אחרי שסיימת את הקורס ורגע לפני שקיבלת את התעודה הרשמית מהארגון (יש תהליך שלוקח כמה ימים בתעודות ברמה המקצועית) אתה צריך בעצם להשתכר מאד ולהשפיל את עצמך. היינו 8 (אולי פחות אולי יותר הזכרון לא חזק על הלילה ההוא), הושיבו אותנו, הריצו אותנו, סובבו אותנו, הרקידו אותנו ובין תנועה לתנועה, דחפו לנו צ'ייסרים. בסוף הושיבו את כולנו עם מסכה ושנורקל ושפכו לנו באקט שלם במורד השנורקל, כמיטב המסורת, הדלי היה מלא בסוגים שונים של אלכוהול, קטשופים מהבר, וקצת מיץ תפוזים – בשביל הבריאות.
כולנו הקאנו, כולנו צחקנו, וכמה ימים אחרי זה, כולנו הפכו באופן רשמי לדייב מאסטרים. נשארתי לעבוד במועדון בערך חודש. העברתי צלילות מודרכות ועזרתי בקורסים, ואז אחרי כל כך הרבה זמן על אותו האי היה צריך שינוי. קניתי כרטיס טיסה לפיליפינים.
הנסיון הראשון שלי כדייב מאסטר – אי בודד בפיליפינים
אחרי שפרסמתי בפייסבוק בהתרגשות שאני בדרכי ליעד הבאה, חברה שפגשתי במסעותי בהודו קישרה אותי לבחור שנמצא על אי בודד בפיליפינים ובדיוק מחפש מישהי כמוני לעבודה.
אחרי קצת מיילים ושיחת טלפון קטועה הגעתי לפגישה במלון דרכים קטן והזוי בעיירה בשם טאי טאי לפגוש את יואב. יואב בונה מועדון צלילה על אי שקנה איזה מיליונר ורוצה לבנות שם מלון ומועדון. והוא צריך בן/ בת זוג לצלילות כדי שיכול לעשות את המיפוי.
וכך קיבלתי את העבודה הראשונה שלי בתור דייבמאסטר, חיים על אי בודד בפיליפינים, רק אנחנו (4 ישראלים שמתפעלים את המרכזון צלילה שבבנייה) והפועלים הפיליפינים שבונים את המלון (בערך 20 מהם שגרים בצריף בצד השני של האי ולא מדברים שום שפה שאנחנו מדברים חוץ משפת החיוכים וקצת סימני ידיים.)
החיים על האי היו לפעמים מאתגרים (בכל זאת אין חשמל, המים לא תמיד זורמים, וכדי לקנות אוכל או סיגריות צריך לשוט 3 שעות לכל כיוון) אבל תמיד היה לנו מצחיק. חוויתי שם צלילות מדהימות, ותחושת השרדות קיומיות נעימה שלא הייתה לי בשום מקום אחר. הדאגות שלי היו רק, מה אוכלים היום ושלא יעקוץ אותי שום דבר רעיל.
התשוקה להדריך הגיעה אח"כ… אבל זה כבר למאמר אחר.
לקורסי דייב מאסטר בלתי מוגבלים בזמן ולפעיליות צלילה נוספות
אפשר ליצור קשר
או בטלפון 053-5262605
